לאחר 28 שנה של עבודה עם אמנים גדולים בארץ ובעולם, עם להקות בלט קלאסי, אופרה במיטב האולמות ומופעים אישיים עם רקדניות הסטודיו שלה, שיזף אומרת: "כשאתה צעיר אתה מנסה להוכיח לכולם ולפעמים זה יוצר עומס כלשהו. כשמתבגרים הריקוד הופך להיות כמו יין טוב, זו חוויה שנשארת לך על העור, על הפנים".

הפלמנקו הוא ריקוד, מוסיקה, שירה, עולם שפרח ברחובות אנדלוסיה בדרום ספרד לקראת המאה ה-15, ובמהותו הוא אימפרוביזציה ודיאלוג מוסיקלי בלתי פוסק. יש מקצבים קבועים ומלודיות מוכרות אך שום ביצוע לא דומה לקודמו והרבה מכך תלוי באיכותו של הרקדן. "אני לא חושבת שיש עוד ריקוד כמו זה שבו הרקדן מוביל את ההתרחשות, הוא רוקע", אומרת שיזף ונזכרת: "כשהתחלתי לרקוד בגיל 17 זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, לא רציתי שום דבר אחר. הייתי ביישנית מאוד והפלמנקו ריגש אותי. לאחר השירות הצבאי נסעתי לספרד ורקדתי אצל הרקדן הידוע מריו מאיה"


איך הגעת לרקוד אצל רקדן בקנה מידה שכזה כבר בהתחלה?

"היה לי מזל גדול, זה קרה שבוע אחרי שהגעתי לספרד. הייתה לי חברה שהכירה אותו - הלכתי אליו להגיד שלום, ובלי שציפיתי הוא ביקש ממני לרקוד ואז הזמין אותי להופיע. גרתי שם ולאט לאט למדתי ספרדית".

שיזף רקדה אצל מריו מאיה ובלהקות אחרות אתם הופיעה גם בארצות אחרות ואז החלה להופיע במקום שכל רקדן פלמנקו אמיתי חייב לעבור דרכו - "הטבלאו" באנדלוסיה. הטבלאו הם מקומות שכונתיים מהם צמחה מוסיקת הפלמנקו, מקומות מפגש פשוטים ואותנטיים המפגישים בין המוסיקה, הריקוד, השירה והקהל באופן הישיר והספונטני ביותר. "שם מתמקצעים כל האמנים הגדולים", אומרת שיזף, "זה כור היתוך, לפני התיאטראות, לפני הסיבובים בעולם. פה הרקדן מוצא את הדרך שלו".

בניחוח ספרדי

"כשבאתי להופיע לראשונה בטבלאו", מספרת שיזף, "לא עשיתי חזרות עם המוסיקאים, לא הייתה לי תלבושת וכשהגיע תורי עליתי על הבמה ואמרתי לגיטריסט: 'סולאה' (שזה סגנון בפלמנקו ופירושו בדידות) והוא התחיל לנגן ואני נתתי את הטון בעזרת הרקיעות שלי. זו מן שיחה כזאת. הרקדן צריך ללמוד איך הוא אוסף את כל המשתתפים בשיר. תוך כדי זה נולדים דברים ורעיונות חדשים. הריקוד זה משהו לגמרי חי. אתה צובר ארגז כלים של צעדים ואז אתה פשוט שט על זה. אתה לא מחבר ביניהם, אתה רואה את המבטים, משהו קורה. רקדן צריך להיות מודע ומוביל אחרת המוסיקאי לא יודע מה לעשות".

אפשר להיות רקדן פלמנקו ולא לעבור דרך ספרד?

"בפלמנקו הרקדן משפיע מאוד, דומיננטי מאוד. צריך לנשום את זה, לחיות את זה, כי זה חלק מתרבות. הצוענים היו ההשפעה האחרונה על ספרד והיא זו שיצרה את הפלמנקו. בשבילם זה אורח חיים, מצב מנטלי. אתה רואה את סבא שלך ואת אמא שלך - כולם שרים, כולם מנגנים, כולם רוקדים. כשהצוענים ראו אותי רוקדת הם הופתעו, כי אני נראית צועניה. אבל עם זאת הם מאוד התחברו לזה שאני יהודיה. מריו נתן לי את השם הצועני שלי "קורטז" וזה כבוד גדול מאוד".

לאורך השנים העלתה שיזף מופעים משולבים ושיתפה פעולה עם יוצרים ולהקות שונות. המופע הראשון שהעלתה בארץ שילב בין הפלמנקו לשירתו של יהודה עמיחי. היא שילבה בין מסורת הפלמנקו ללדינו עם הרקדנית לאורה טולדו ולאחר מכן עם הזמרת יסמין לוי.

"הלדינו היא הספרדית העתיקה", היא מספרת. "מוסיקאים של פלמנקו היו לוקחים את הלדינו ושמים את זה בפלמנקו. החיבור הוא טבעי כי הוא נובע ממסורת עמוקה מאוד. הצוענים הם שבטים נודדים, הודיים במקור, ואפשר אפילו לשמוע מוסיקה הודית עתיקה והשפעות של מוסיקה ערבית ויהודית בפלמנקו. אלו שכבות של תרבויות. התקופה בה נוצר הפלמנקו בספרד, היא זו שגרמה לו להתפתח. כל התרבויות חיו יחד, זה היה מן נס כזה. הפלמנקו היום ממשיך להיות תחום אמנותי פורץ גבולות. יש מקצבים קבועים אבל אף אחד לא יכול לחקות מישהו אחר. כל יוצר מביא אינטרפטציה אישית".

דיאלוג

בחזרה למופע השתתפו: נתנזון, נגן "קאחון" (קופסה בספרדית), הגיטריסט אנדריי אילין, הכנרת ניקי וזמר הפלמנקו הנפלא שוקי שווילי שבקולו המחוספס ממלא את חדר החזרות בצלילים מעולם אחר. השיחה שהם מנהלים בעברית מהולה בספרדית. יש דיאלוג מוסיקלי בין הרקיעות של שיזף לנגינה ולשירה שלהם. המוסיקאים עובדים ללא תווים ולפי מלודיות ישנות ומקצבים מוכרים והם יוצרים את המוסיקה מחדש. "צריך קואורדינציה גבוהה מאוד", אומרת שיזף, "צריך להיות מדויקים מאוד במקצבים אחרת המוסיקה לא מסתדרת. הרקדן הוא כמו מנצח שמוביל את הנגנים".

מה השתנה בפלמנקו היום?

"היום אנחנו רוקדים קטעים שהם רכים יותר ומביעים יותר רגשות. יש הרבה הבעה והרבה סיפור. זה הולך ונהיה יותר מעודן, יותר מגוון. הפלמנקו אינו פוסק להתפתח וזה היופי שלו. אני תמיד מרגישה איזשהו סיפור. סיפור יכול להיות מעבר מרגש מאחד לשני. משהו תמיד קורה שם, עוברים תהליך".

איך מעבירים את הסיפור הזה לקהל?

"חשובה לי ההבעה והכנות. גם אם זו כוריאוגרפיה שבניתי מראש אני ניגשת לזה בניסיון להיות הכי כנה. יש תחושה בפלמנקו שזה כמו גלים, זה נע קדימה ואחורה עד שזה מגיע לאיזשהו שיא, זה פיזי. צריך שיקרה שם משהו, לפסל את החוויה, שאני והקהל נושמים את הרגע הזה".


--------------------------------------------------------------------------------




(מתוך "מניפה של אינטימיות", מאיה מזרחי, "אפוק טיימס")