טרן אאוט

 מאת: ליאורה בינג היידקר

שנים ספורות לפני פטירתה העלתה באוזניי דבורה ברטונוב משאלה: לדאוג לתרגומו לעברית ולהוצאתו לאור של 'ספר ההתעלות' – אחת מפסגות הישגיו הספרותיים של החוקר, המבקר והבלטומָן הרוסי אקים לבוביץ' וולינסקי. ברטונוב הכירה אותו אישית וזכרה כיצד אביה, יהושוע ברטונוב, לקח אותה להבחן אצלו לפני שהתקבלה ללימודים בביה"ס לבלט של הבולשוי. היא סיפרה לי על חוויית המבחן בעודה מלטפת באצבעותיה את דפיו המצהיבים של הספר הישן, המפורק למחצה.

מי היה וולינסקי? סטנלי ג'י. רבינוביץ', שעסק בתרגום כתביו לאנגלית במשך 12 שנים (הספר: Ballet's Magic Kingdom יצא ב2008 בהוצאת אוניברסיטת ייל בארה"ב) מתאר אותו כגדול המלומדים הרוסים של זמנו. פרק ניכר בחייו הקדיש וולינסקי לכתיבת ספר על חייו ויצירתו של לאונרדו דה וינצ'י ואף זכה על כך לאזרחות כבוד של עיריית מילאנו. ספרו על לאונרדו דה וינצ'י יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק, בתרגומה של לאה גולדברג (1957), אך דווקא ספרו המופלא על מחול (1925) לא נודע במקומותינו.

בעקבות מסע ליוון בראשית המאה העשרים הפנה וולינסקי את כל מרצו לחקר הבלט הקלאסי, שהיה בעיניו הביטוי המובהק לאמנות אפולינית קלאסית. הוא עצמו קיבל שיעורי בלט בגיל מבוגר מניקולאי לגאט והיה למבקר מחול נלהב. הוא הקים וניהל במשך שנים אחדות אקדמיה לבלט בפטרוגראד, שאותה הועיד להחליף את בתי הספר המובילים של הבלט הקיסרי. בתקופה זו כתב את "ספר ההתעלות" – שיר הלל בפרוזה פיוטית לאמנות הבלט הקלאסי, שעיקרו ניתוח יסודות הבלט ועקרונותיו כגון יציבה אנכית, פתיחה, התרוממות וכיו"ב.

חיים לייב פלקסר אמנם המיר את שמו לוולינסקי (יליד ווהלין) אך לא את דתו. הוא נשאר יהודי חילוני גאה ולמרות עמדותיו הקוסמופוליטיות גילה יחס חם כלפי הציונות בכלל וקבוצת 'הבימה' בפרט.

מאמר מפורט יותר על וולינסקי וכתבי המחול שלו נמצא בכתובים ובימים אלה שוקדת ד"ר אדה דוברובצקי מאוניברסיטת חיפה על תרגום "ספר ההתעלות" לעברית. להלן פרק אחד מתוך הספר בתרגומה (עריכה: ליאורה בינג-היידקר).

טרן-אאוט [ En-Dehors [

הגוף האנושי מציג מגוון פנים וקלסתרים. למשל היד. באופן רגיל חשוף לעין רק המשטח העורפי שלה, הנקרא בצדק "גב היד". פנים כף היד נגלה לעתים נדירות יותר. מה אדיר ההבדל בין שני חלקים אלו של היד לגבי נפשנו, תפישתנו! המישור העורפי מבטא למעשה מעט מאוד וניתן אך ורק להערכה אסתטית. אצל אנשים אחדים הוא גרמי, או גבשושי, או רחב וגס. אצל אחרים הוא דק, חיוור, בעל אצבעות ארוכות ומגלה לפעמים יופי קלאסי יוצא מן הכלל. יש ביכולתו להשיג, ברגעים מסוימים, רוחניות גדולה ואף לנסות לדבר, כמו לדוגמה המדונה של פיליפינו ליפי, המופיעה בפני הסגפן ברנרדו. איזו יד זו! אצבעות משוכות לאורך, בעלות מפרקים מרומזים קלות, גב-יד כמעט אוורירי, רוטט בעדינות – כל זה עטוף במוסיקה כנה ויוצר רושם מרגש ומפעים.

ידיה של הג'וקונדה מצטיירות לעינינו שונות במקצת, אך מלאות חיים באותה מידה. אין אנו רואים את פנים כפות הידיים הגלויות. אך הצייר, תוך כדי ריכוך השלד במידת האפשר, השיג אפקט ציורי שלא היה מוכר לציירי הרניסאנס האיטלקי המוקדם לפני ליאונרדו דווינצ'י. כריות אצבעותיה הרכות מונחות לנוכח עיני הצופה, ואין צורך בהסברים מיוחדים: על פי ידיים אלה ניתן לנחש את מחשבתו של הצייר שדיוקן נפלא זה חדור בה. אין בידיים אלה אידיאליזציה כלל. אך מציאותן החייה מעודנת ונשית עד כדי כך, שאנו יכולים ממש לראות גברת נפוליטאנית כלשהיא שהאמן הגדול מפירנצה נלכד בקסמיה. אילו יכולנו להביט בחלק הפנימי של כפות הידיים המוסתרות של הג'וקונדה! אזי הניחוש שלנו היה הופך לקריאה.

כף היד גלויה לעין לעתים נדירות. מחוותיה בולטות ברגע שעליה להדגיש מילה או מחשבה. זהו הקלסתר הסמוי של היד. כאשר כף היד מתחילה להשתתף בשיחה, אופייה של השיחה כולה משתנה ונטען ביתר אינטימיות, פתיחות לב ותיאוריוּת. עניין זה היה ידוע ליוונים הקדמונים על בוריו. הם אסרו על נואמיהם להשתמש לרעה באמצעי זה, מתוך סברה שהשימוש בכף יד פתוחה מתאים יותר לשחקנים המרבים לעסוק בהלכי נפש רגשיים. לפיכך מוטל על הנואם, כבא כוחם של ענייני דיומא מעשיים, לשכנע בעזרת נימוקים הגיוניים. כאשר כף היד מתחילה להתבלט בנאומינו, מופיע מיד גוון חדש, חם, רך ומשחק. הכל מואר מבפנים באור שלא נודע לפני כן. מתחילה ההתעלות האמיתית ולב האדם פועם בהתאם למקצבהּ.

ליאונרדו דה וינצ'י, אמן היד, הבין אמצעי מימטי זה כפי שאיש מלבדו לא הטיב להבין. בסעודה האחרונה, בה מייצג משחק הידיים זיקוקי דינור הבעתיים, הוא הציג את ישו בתבונה יוצאת מן הכלל. כף יד אחת מתרוממת קלות מעל לשולחן ונראית לעין באצבעותיה הרוטטות, בגבהּ הגבנוני. כאן נמסרת המבוכה הרגעית העולה בנפשו של ישו. היד השנייה מונחת על השולחן בכף יד גלויה ומיד מושכת אליה תשומת לב. כל קרני התמונה מכוונות כלפיה. כל שמש העולם, כל עדינות האהבה האנושית, כל אלה משווים את הבוהק הלבן, הנוצץ, למחווה פנטומימית זו. ישו מראה לנו את קלסתרן ואת פניהן של הידיים בו זמנית, תוך עימות רגשות שונים שהגיעו לדרגתם העילאית. תיאור זה מהווה שיעור נפלא של שפת היד, מלאת ההבעה. בעת החדשה מרבים מטיפים להשתמש באמצעי זה, מעל בימותיהם, וכן גם נואמים פוליטיים אחדים. בהדפסים ורישומים אנו רואים לפעמים את מיראבו המפורסם מושיט את שתי ידיו לקהל, מעל במת המהפכה, כשכפותיהן גלויות.

למצב זה, שבו כף היד חשופה לצופה, אנו קוראים En-dehors. תופעת ה טרן-אאוט, המתפשטת אל כל חלקי הגוף, מקיפה את הפלסטיות האנושית במלואה. מה שניכר ביד ניכר גם בעיניים. הן כביכול עצומות כל הזמן, מתבוננות פנימה, מסתכלות ולא רואות את המתרחש מסביב. אך הנה, נולדה שאיפתו של הרצון, הנקרא בפסיכולוגיה "אַפֶּרספציה" [תפישה], העיניים שלמעשה לא היו עצומות כלל, אכן נפקחו. כעת הן מסתכלות ורואות. אני הולך ברחוב בעיניים פקוחות-עצומות ורואה, פזור מבט, עלמה ההולכת מולי. לפתע משהו בה הדהים אותי, הפניתי את ראשי אליה והסתכלתי במבט רואה, חדש. אומרים בדרך כלל שאדם מתאהב באישה ממבט ראשון. מתאהבים, במקרים כאלו, לא ממבט ראשון אלא דווקא ממבט שני, כאשר היצר העז מזדעזע לרגע, קורע את המסך מעל לעיניים וחושף אותן לתפישת היופי.

היופי דורש מאיתנו התפעלות מודעת, עקשנות תפישתית, עיניים פקוחות לרווחה לאור ולאמת. רק אז, כאשר פקודת הלב מתבצעת, נפתחת לאדם הזדמנות להתעלות אמיתית בתפישות חזותיות. העיניים מתעלות באופן מיוחד. באישונים מתחילה לרטוט נקודת שמש כלשהי, זרם בגוון עשן זהוב, מחטים מרקדות וכבר נוצר מגע, לא רק עם גוף האישה אלא עם נפשה. מהשניות הראשונות של מפגש העיניים רועדת בהן היסטריית המשאלות העוברת דרך צחקוקים ודמעות. ואלו הן העיניים הפקוחות החוצה! היוונים ראו בטרן-אאוט מרכיב של פאתוס. ואכן, מהרגע המדהים שבו התפישה פקחה עיניים לחיים הרוחניים החדשים, החלה רוחשת בגוף האדם קלחת תשוקות ורגשות. הכל התחיל לנוע ולהתלקח בהתלהבות.

כך גם הפנים יכולות להיות סגורות וחשופות, סגורות וגלויות כלפי חוץ. הן יכולות להיות סתם פנים, אך הן עשויות להיות גם 'קלסתר'. לעתים קלסתר פנים חבוי בערפילים של מצבי רוח רגעיים, כבול בהעוויות מקובלות או בארשת אדיבות. לפעמים הוא טובע לגמרי בתהומות צער החיים, עצב וייאוש שקט. אך ישנם גם רגעים מבורכים. פתאום בורחות הפנים אי-לאן ומתגלה הקלסתר. נשיפה של מישהו כביכול מסלקת את חשרת העבים ופותחת את כל פתחי התפישה האקסטטית. וזהו הטרן-אאוט של הפנים, יכולתו להתגלגל בצורות מואנשות חדשות. דבר נפלא הוא: לעולם אין אנו מרימים את פנינו לשמיים. די לעינינו להתרומם, תוך כדי תפישה, ופני האדם כולן הופכות קלסתר.

הדבר בולט במיוחד אצל נשים, שברגעי חולשה מביאות את פניהן למצב של טרן-אאוט ומאכלסות את כל החלל למעלה ולמטה מן העיניים בדימויים של מצבי רוח נשגבים. דיוקנאות מסוג זה אנו רואים בשפע באמנות האקדמיה של בולוניה, שצייריה אהבו לתאר נשים ועלמות מסבות בתנוחה של ססיליה הקדושה כשעיניהן נשואות לשמיים. מוטיב זה נשחק במהירות, נהייה נדוש והפך לנכס של אריזות ממתקים. אך גרעין של אמת בריאה תמיד היה בו.

אם הציירים רחקו מן הנושא החבוט, הרי שהחיים המשיכו וממשיכים לספק לנו דוגמאות של התעלויות והתפעלויות אמיתיות. פני האדם מהוות מעין זירה נצחית בה מתחלפים בקביעות רגשות ומצבי רוח ומשום כך פניו מצטעפות לעתים בהינומה ולעתים הן מתגלות בזוהר הטרן-אאוט.