פוסט-מרתה

כוראוגרפיה: ניב שינפלד * בימוי: אורן לאור  * רקדנים יוצרים: רונית זיו, עירד מצליח, סיון גוטהולץ, אדם בן-צבי
מוסיקה מקורית ועריכה: דידי ארז * תלבושות: מירית וינשטוק

"מופע מחול משובח זה הוא הבולט בבכורות של "הרמת מסך" השנה. היצירה נוצרה בהשראת מחזהו של אדוארד אלבי, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", ומתארת יחסי אהבה-שנאה של זוג מבוגר, כפי שהם נחשפים במפגש עם זוג צעיר המגיע להתארח בשעת לילה מאוחרת. משחקי הכוח וההשפלות ההדדיות של הזוג המבוגר מובילים להתנגשויות עמוסות יצרים לאורך המחזה.
זה מחול פסיכולוגי, פיסי מאוד וגם מעודן ועמוק, בדרכו של הכוריאוגרף האמריקאי אנטוני טיודור אבל לא בשפת הבלט הקלאסי, כי אם בקלסיקון תנועה של מחול עכשווי. אין כאן תרגום המחזה לתנועה, אלא הפיכת הקונפליקטים למשפטי תנועה ספורים שאותם היוצרים מפתחים לקומפוזיציה העומדת בזכות עצמה מבחינת העניין התנועתי שבה. השפה התנועתית ברורה, נובעת מהדמות והנרטיב ועוברת הפשטה והשחזה. הקטעים פתוחים לפרשנות, וטוב שכך, והגבולות בין זיכרון, הווה ושאיפה לעתיד מיטשטשים ונעים כקרוסלה על פני ציר זמן דמיוני. בולט המשחק המצוין של רונית זיו והנוכחות הבימתית שלה, וראוי לציון עירד מצליח שהוא רקדן נפלא ואיכותי." (רות אשל , "הארץ")

"... מפגש אלים בין שני זוגות "אינטלקטואליים" טיפוסיים, שבכל מהלך חייהם הם מיטיבים ליצור דימוי רציני של אישיותם, עבור עצמם ועבור זולתם, עד שהמסכות נושרות זו אחר זו, והגבול בין מציאות למשחק מיטשטש ונעלם.

היצירה החדשה ממשיכה כיוון מעניין של מחול-תיאטרון ששינפלד ולאור פיתחו יפה ביצירותיהם הקודמות. התנועה שהם מעצבים מספרת, מביעה, מתקשרת גם כשהיא מופשטת וכאילו מנותקת ממשמעות של עלילה או טקסטואליות. המעניין במיוחד בכך ביצירה הזאת נוגע לתרומתה של רונית זיו, בנוכחות פסיבית לכאורה, מרתקת ומושכת, ואחר כך בתנועה עתירת ביטוי מרגש. זיו מגיעה ביצירה הזאת לשיא מיוחד. היא רקדנית והיא שחקנית. את הזיווג הזה כבר פגשנו ביצירותיה העצמאיות, אבל הפעם היא מחברת את כל הקצוות, מתיכה את כל המאפיינים ליחידה אחת שלמה, ובכל תנועה זעירה, מיניאטורית, או במחוות גדולות, היא משוררת כאב רב עוצמה של נשיות פגועה או אם תרצו פגומה. זוהי מרתה כפי שאלבי תיאר אותה במילים רבות. זוהי מרתה כפי ששינפלד-לאור-זיו יצרו אותה בתנועה.

לצדה של זיו, ובנוכחות מרשימה מאוד ניצב "בן זוגה" עירד מצליח, אף הוא בעל כפל כשרון של רקדן-שחקן. התנועה שלו חזקה מאוד, בטוחה, והעצירה שלו במקום, ללא תנועה, אלימה ומאיימת. מצליח מצוין בביצוע החיזור שלו אחרי האורחת הצעירה אינו אלא של שליפת סכין כלפי מרתה, שלעיניה בלבד הוא מייעד את מחול-הפיתוי שהוא משחק. סיון גוטהלץ מעצבת בתנועה יפה וחסרת תסביכים את דמות הצעירה הפתיה, שבעלה הצעיר, אותו רוקד יפה אדם בן צבי, מתמכר לפיתויים האורבים לו אצל הצמד המבוגר.

דידי ארז כתב מוזיקה מקורית יפה וערך פסקול ממגוון מקורות מוכרים, מירית ויינשטוק עיצבה תלבושות, אורי און עיצב את הארגז שעליו יושבת זיו, ומתוכו נשלפות עשרות בובות פלסטיק מצפצפות - אולי ההברקה הגדולה ביותר של היוצרים ביחס לדמות החמישית, הבלתי נראית, במחזה". (צבי גורן, "הבמה")

 לצפייה בוידאו של המופע לחץ כאן