זה היה בערב חורפי אחד בשנות ה- 2000, ברחוב מקור חיים.
וונה הייתה בביתה ושרה במלוא גרונה בערכת הקריוקי שלה, כמו כל ערב.
אני התיישבתי בפיצריה הסמוכה ופטפטתי על אמנות, כמו כל ערב.
בכל ערב אלו אירועים מקבילים המתרחשים באותה עיר.
לא בכל ערב השירה של וונה הופכת תפילה לבמה, היד שלי מקבלת אומץ לדפוק בדלת, והעיניים של שתינו נפגשות.
מאז אנחנו שרות, רוקדות, מחליפות זיעה וזהויות, מחפשות ריקוד משותף אפשרי. מחפשות ריקוד שיציל אותנו מהסדר הקיים. מחפשות דרך לסדוק את צפוי, לערער על הגורלי, להתמזג עם הבלתי-אמצעי.
איך הגוף יכול להתגבר על הזהות? על הפער החיצוני? איך הריקוד עצמו, השירה עצמה, יכולים לנפץ את הפוליטיקה של המופע?
