יצירה לארבע רקדניות -אמהות אשר עוסקת בתפקוד ובחוסר תפקוד אמהיים , תוך ניפוץ יכולת ההחזקה האימהית אל תוך מרחב אסתטי אך מופרע. המהלך הבימתי מתרחש בתוך זירה פנטסטית , המורכבת ממשטח בד הנמתח מהוילון האחורי אל תוך הבמה כולה, אשר עליו, בתוכו ובאמצעותו פועלות הרקדניות במרחב. המשטח הוא סימבול- הוא המרקם הנשי העל-זמני; הוא יכולת ההחזקה והעיטוף התמידיים המועברים מאם לבתה כנדוניה בלתי נמנעת, בשרשרת אינסופית של העברה בין דורית. דרך פעולות הרקדניות משטח זה מקבל משמעות נוספת: הוא שטיח המשחק, והאמהות הן הבובות – תסריט האמהות שלהן כמו מוכתב מראש ופעולותיהן הגופניות נעות בין המכני לאנושי. ריבוי המשמעויות מגבה את פעולת הפירוק והיצירה מחדש, אותה עושות הרקדניות. הן מפרקות את המרחב הבימתי ומייצרות התמרה בחומר הבדי: מתוכו צצות דמויות ילדיות -תינוקיות , שנשמטות ומתפרקות מידיהן; הבד נערם והופך לדמות מפלצתית שכמו נגזרה מהתת מודע האימהי – הפחד הסמוי מחוסר התפקוד, הפחד מהכעס ומהתסכול שנחווה כאם ; ברגע שיא הבד הופך לדמות טוטם של ילדה, והאמהות זובחות, מהללות ומשבחות את דמותה, בהודיה, כאב וכמעט בכפייה. כל אלה מציפים שאלות על המרחב בו נתונות הרקדניות – האם הוא עצמו משחק שיצא משליטה?
מציאות מקבילה בה אפשרויות הפעולה האמהית אינסופיות, בו אפשר לשמוט לפרק ולהיאבד?
היצירה שואפת לגעת ולשקף טווח רחב של חוויות ומנגנוני פעולה מתוך החוויה האמהית, ובכך לתת קול לתחושות ורגשות שנשים ואמהות חוות על בסיס קבוע, אשר לא מקבלים ייצוג הולם בתרבות ובשיח אודות נשיות ואמהות.
כוריאוגרפיה ופיתוח קונספט: דנה נעים חפוטה | רקדניות -יוצרות: אביה גן- אור, אורית מזרחי, לילך סגיר, דנה נעים חפוטה | עיצוב בד ותלבושות: שלי בורמד | עיצוב תאורה: עודד קוממי | עריכת סאונד וסטיילינג: דנה נעים חפוטה | עין חיצונית: אור מרין | הפקה וניהול הצגה: עירית אילת
היצירה עלתה בבכורה בפסטיבל מחול שלם 2026 ופותחה במסגרת רזידנסי מטעם בית יעל, המחלקה למחול עיריית ירושלים.
