במדיום הבימתי כיום, הן הפרפורמר והן היוצר, נדרשים להקריב חלק מסוים בשייכותו של הגוף לעצמו; בין אם עבור הקהל, עבור הכוראוגרף או עבור ’הצורה‘ / ’הדימוי‘ אותו הגוף משרת.
אנחנו תוהות על ‘שירות‘ הגוף הזה ורצוננו להמשיך להיות כבולות בו.
אך האם ישנה דרך לחמוק ולהיות גוף ללא דימוי, בימים בהם תבניות הדימויים הקלישאתיות של נשיות נטבעות בנו ללא רצוננו? ומהן ההשלכות של המצב ההפוך, דימוי ללא גוף?