מאיר בן עמי, מנהל הסטודיו למשחק, טעה פעמיים.
פעם ראשונה, שגנז את ההפקה של היוצר אבנר סיטין, המבסס את עבודתו על השנאה בינו ובין השחקנים ובינם לבין עצמם.
הפעם השנייה, שהחליט להקדים לצפייה בהפקה בגרסתה הגנוזה, שיחה בפורמט של סטודיו למשחק מארח, עם היוצר השאפתן.
מהר מאוד מוצא עצמו המנהל, כלי משחק בידיו של אבנר, שנחוש לחשוף, להביך ולנעוץ ציפורניו והכל על מנת להגיע לשורש האמת.
שבעה שחקנים ורקדנים מתבוססים בשנאה לאחר, לקהילה שלהם ובעיקר להם עצמם.
מהעיתונות:
"זו אמנות שמתבוננת בנושא שהיא מטפלת בו בעין חודרת, ומפענחת בו אורות וצללים, זוויות ומעגלים. היא חופרת ומעלה אל פני השטח את ההרגשה שמאחורי כל זה מסתתרת אנושיות חמה,
כואבת או מאושרת, ואת האנושיות הזו הם הפנימו לתוך יצירה מרתקת״
(צבי גורן, "הבמה")
